By Chris Habash

Singer, songwriter, and composer Yehudit Ravitz (יהודית רביץ‎) is one of the most famous Israeli rock musicians. The following is a ballad, sung by her and written by Hanoch Levin (חנוך לוין), about a couple who does not communicate their feelings of love toward one another and consequently lose each other. It has a nice message about the importance of seizing the moment and not waiting forever until it is too late.

Photo Courtesy of hyperion327

אדון כמעט אהב את הגברת כבר
כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר.
החורף קר היה וכבר עבר
על האדון כמעט והגברת כבר.

גברת כבר טיילה עם האדון כמעט
היא אהבה אותו וכבר נתנה לו יד,
הלילה חם היה, ירח שט
על הגברת כבר ואדון כמעט.

ועוד אביב חלף וסתיו נוסף נגמר,
והאדון כמעט ראה בלב נשבר
כמה הפסיד כל השנים שלא אמר
את דבר אהבתו אל הגברת כבר.

ועוד שנה חלפה, ועוד שנה אחת,
וגברת כבר שכבה על משכבה לבד
חושבת איך כמעט היה וכבר אבד,
לגברת כבר ולאדון כמעט.

שנים חלפו מאז, לא השתנה דבר.
אדון כמעט אהב את הגברת כבר
כמעט אמר לה זאת, אבל הוא לא אמר.
עכשיו כבר באמת היה קצת מאוחר.

גברת כבר התגוררה בבית קט,
כמעט שהתגורר בו גם האדון כמעט,
עכשיו לא מתגורר בו אף אחד
לא הגברת כבר ולא אדון כמעט

 In the following piece, I have expanded upon the storyline between the couple, as a sort of a more detailed re-imagining.

 

אדון כמעט אהב את הגברת כבר אבל הוא לא ידע איך להגיד לה את זה כי הוא פחד שהיא תידחה אותו. הוא קנה לה מעיל לחורף שבתוכו היה פתק עם המילים: “אני אוהב אותך.” הוא רצה לתת לה אותו אבל בדקה האחרונה הוא החביא את המעיל ושכח אותו בארון שלו. עברו חודשים והוא לא ידע אם זה שווה לסכן את החברות שלהם בשביל אהבתו כליפיה. אדון כמעט אפילו הלך לחנות תכשיטים ומצא עגילים יפים בצבה כחול שהזכירו לו את העיניים של גברת כבר. לא היה לו הרבה כסף אבל הוא החליט לקנות אותם בכל אפן. הוא אמר לעצמו: “זהו, היום אני יגיד לה שאני אובה אותה.” אז האדון הזמין אותה לטיול על הגשר היפה מעל המים של האוקינוס.

הגברת לא הבינה למה האדון לא אומר לה שום דבר. “הוא לא אוהב אותי?” היא חשבה לעצמה והושיטה לו את היד שלה. הלילה היה חם והאדון הרגיש מאוד אדום בפנים. עם יד אחת מחזיקה את הקופסה שהוא קנה בשבילה במכנס שלו ועם עוד יד מחזיקה את היד של הגברת, אדון כמעט רצה עוד יד כדי לתת לעצמו סטירה. במקום להראות לה את העגילים שהיו בתוך הקופסה, הוא נתן לה את היד השניה שלו.

ככה המשיכו החודשים והשנים והאדון הרגיש נורא גרוע. הגברת חיכתה כל הזמן הזה עד שהוא יגיד לה משהו, אבל אולי היא היתה צריכה להגיד לו קודם. אביב חלף, וגם סתיו עוד מעט נגמר והאדון הסתכל מחוץ לחלון בבית הריק שלו וראה איך העלים נפלו וצחקו עליו. עם העלים גם דמעות ירדו.

הגברת כבר הרגישה שבקרוב היא תהיה לבד, אז היא חשבה לעבור חזרה לרוסיה, איפה שהמשפחה שלה מחכה לה. שם יש לה הרבה אהבה. האדון רץ לטלפון וחייג את המספר שלה, וממש לפניה שהיא עמדה לטרוק את הדלת מאחוריה עם כל המזוודות בידיים, היא רצה לטלפון בשמחה ואמרה: “זה אתה? שלום, מי זה? כן??” והאדון, על הקו השני, שמע את הקול שלה וקפא במקום. שניהם סגרו את הטלפון באותו זמן.

בבושה האדון סגר את התריסים שלו וישב על הכורסה השחורה והריקה שלו בחושך. הבית של הגברת, בלעדיה, התמלא באבק. הלילה ההוא היה ארוך והם נחו לבד. האדון נרדם על הכורסה והגברת נחה על המטוס שטס לרוסיה.

For more posts on foreign pieces, click here